<h1>חדושי הרא"ה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
האשה נקנית. פירש רש"י ז"ל לבעלה [בשלש דרכים] כדמפרש ואזיל. והאי שלש לשון נקבה הוא ובגמרא בעי אמאי תנא לשון נקבה וקונה את עצמה בשתי דרכים גרסינן וכו'. יש מפרשים שרש"י ז"ל נשמר שהיה לפניו פירוש אחר במתניתין ולא הוה גריס וקונה את עצמה [בשתי דרכים], שהייתי מפרש דנקנית קאי בין אקנין דבעל ובין אקנין דידה דבתרויהו שייך לישנא דנקנית, והשלש דרכים דקאמר היינו בין אותם שקונה אותה הבעל בהם ובין אותם שקונה היא את עצמה, וכוונת מתניתין לומר דבין קנינים דידה והבעל הוו ג' (נקנית) [קנינים], היא עצמה בכסף שטר וביאה והנך חדא הוו דשלשתן היינו דבר הנאה שמקבלת היא מיניה, וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל והיינו השתים האחרים, והשתא לפי זה כי פרכת אמאי תני לשון נקבה דהיינו ג' לא מצי לשנויי משום דרך דליתני (דרכים) [דברים], וליכא לשנויי משום ביאה כדמשני לקמן דהא איכא גט ומיתת הבעל דלא צורך ביאה נינהו, ולכן פירש רש"י ז"ל דנקנית היינו לבעלה דוקא, והג' דרכים היינו כדמפרש ואזיל דהיינו כסף שטר וביאה והאי ג' לשון נקבה דבגמרא בעי ומשני. וקונה את עצמה וגו'.
ובתוספות כתבו הכא תני בה"א וכן בכמה דוכתין גבי איש ואשה תני בה"א וקשה דבההיא דבתולה וכו' דהא יבמה וכו' ואין לחוש וכו'. ואיכא למידק דבריש כתובות כתבו התוספות דגבי איש ואשה רגיל התנא לומר בה"א אף על גב דלא קאי אקרא והכא נראה דבעי קאי אקרא, ועוד מה הוקשה להם דכתבו דהא יבמה. וי"ל דבאיש ואשה כיון שבהזכירו בראשונה הוה קאי אקרא כמו האשה נקנית דהכא והאיש מקדש דקיימי אקרא דכתיב כי יקח איש אשה וכו', בכל מקום שמזכירם התנא מזכירם בה"א כיון דפתח בהו בה"א, וזהו מה שכתבו בכתובות שרגיל התנא להזכירם בה"א. איכא למידק עוד אמאי לא הביאו יבמה בתחלת הדבור כמו שהביאו האשה שהלכה וכן בכתובות הביאוהו. לכך נראה שכוונת התוספות כך היא הכא תני בה"א וכן בכמה מקומות כל שאית לן למימר דבאיש ואשה רגיל התנא לומר ה"א בלא שום טעם או שמא יהיה משום דאיש ואשה לא מקרה אלא עצם רצה לומר שתמיד הוא אשה ותמיד הוא איש והוי דבר כולל יותר מכל הדברים, מה שאין כן בבתולה שהיא [אינה תמיד], וכן יבמה או עבד, ומשום הכי תנא האשה שנתארמלה. ומשום דקשה מבתולה אית לן למימר גם כן דהיכא דקאי אקרא קתני בה"א ובעבד אית לן לדחוק ולומר דאינו (מכורה) [מבורר] כל כך. וכי תימא מאחר שכתבת דבאיש ואשה רגיל לומר בה"א מה צריך עוד לדחוק בכל הני שנויי דחוקי, דבתולה ועבד לא קתני (תו דאונס) [ה"א דאינם] כמו איש ואשה, להכי קאמר דהא יבמה כלומר הוצרכתי לומר שני דברים חדא דבאיש ואשה רגיל לומר ה"א וכן דהיכא דקאי אקרא קאמר בה"א משום דיבמה לא הוי כמו איש ואשה וקתני בה"א, ועל כרחך אית לן למימר משום דקאי אקרא, אבל אי לאו יבמה לא הוה צריך לתרץ דקאי אקרא, אלא דגבי איש ואשה קתני בה"א אע"ג (דלהאי) [דלא] קאי אקרא, והיינו נמי דכתבו התוספות שם בכתובות. ומה שכתבו ואין לחוש כל כך רצה לומר שאף על גב (שנ"ד) [שנראה] דוחק לומר ובאיש ואשה רגיל, אין לחוש כל כך בהא אפילו בלא שום טעם מצינו ששונה התנא לשון הרהוט לו בפה, ואפשר שמה שכתבו ואין לחוש היינו משום (שאם) [שגם] יבמה אינה מפורשת בקרא דיבום אלא יבמה יבא עליה ויבמה ולכן כתב דאין לחוש דויבמה היינו נמי שיאמר שיעשוה יבמה ודוק. עוד אפשר שהוקשה לו דנימא דדוקא בריש (פ"ק) [פרק] מתחיל בה"א ולכן עבד עברי לא תני, ולזה תירץ זה לא אפשר דהא יבמה אינו בריש (פ"ק) [פרק] ותני בה"א.
בית שמאי [אומרים] בדינר. כתבו התוספות במסכת עדיות תני גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל ואף על גב כו'. ואיכא למידק דהיכא דקבלה קדושין מאחר בדינר ודאי בית שמאי מחמירין בשני ומקילין בראשון ובית הלל מקילין בשני ומחמירין בא', ואם כן בזה שוין בית שמאי ובית הלל, אבל היכא דלא קבלה קדושין מאחר הוי בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא נמצא אם כן דמיקל בית שמאי יותר מבית הלל, וליכא למימר דהוה סלקא דעתך אתשיל היכא דקבלה קדושין מאחר ואז הוא שוין, ומשום הכי הקשו התוספות ואף על גב, דודאי קס"ד דכי איתשיל בין (לקולא) [לקבלה] קדושין מאחר ובין ללא קבלה אתשיל, והיינו דקא סלקא דעתייהו דהתוספות, וקשה אם כן מאי מקשו התוספות ויש לומר דאפילו היכא דלא קבלה קדושין מאחר אין ראוי לומר דמקיל בית שמאי ומחמרו בית הלל כיון שאפשר שתקבל קדושין מאחר, ומקולת בית שמאי כאן נמשכה חומרא שם וכן לבית הלל, ותרצו התוספות דמכל מקום הם לא באו אלא על קדושי(ן) ראשון ובית שמאי הקיל ובית הלל החמיר וכן אמרינן התם.
בפרוטה. כתבו התוספות תימא דלא הוי ליה כו' עד נטעה לומר וכו'. ואיכא למידק מעיקרא כשהקשו דלימא בשוה פרוטה מאי סברי, ולבסוף כשתרצו שבא לפרש באיזו כסף מאי סברי דפשיטא דבא לפרש באיזה כסף, ועוד דכתבו ולפי שלא נטעה הא ודאי כן הוא ומעיקרא הכי הוה ומאי (בהא) [בעא] לאשמועינן. ותו איכא למידק מאי הקשו ואם תאמר ומנא לן דשוה כסף ככסף דהא לקמן וכו', אמאי הוצרכו התוספות לתרץ דיליף מעבד עברי ואתיא במה הצד כמו שנפרש, אמאי לא תרצו דלעולם דשוה כסף הרי הוא בכלל כסף, והא דאצטריך ישיב לרבות שוה כסף ככסף בעבד ובנזיקין, היינו משום דבעבד הוה אמינא דכיון דהוא גרם לו להמכר דדוקא כסף ולא שוה כסף, ובנזיקין הוה אמינא דכיון שהחמירה התורה עליו לענין מיטב כסף נמי דוקא ולא שוה כסף, ובפדיון הבן והקדש איצטריך כלל ופרט להוציא קרקעות ושטרות כדכתבו התוספות בסמוך וכל לעולם דלענין אשה וערכין שוה כסף ככסף. ונראה לי דמעקרא כשהקשו התוספות הוו סברי דשוה פרוטה דקתני במתניתין הוי פרוטה דכסף, והכי קאמר כסף האמור בתורה הוי פרוטה או שוה פרוטה דגם שוה פרוטה הוי בכלל כסף, ולהכי הוה קשה וליתני שוה פרוטה כלומר שיפרש באיזה כסף ויאמר בשוה פרוטה, ותרצו דדוקא פרוטה הוי פירושא דכסף אבל שוה פרוטה אינו בכלל כסף האמור בתורה אלא דהכא הוי שאף על פי שאינו בכלל כסף הרי הוא ככסף, וכי תימא אי אמרת בשלמא מעיקרא דהוה קא סלקא דעתך דהוי פירושא דכסף משום הכי מהניא, אלא השתא דקא אמרת דלא פרושי קא מפרש כסף אלא (דיהא) [דינא] הכי אמאי איצטריך למתנייה, ותרצו שלפי שלא נטעה וכ' אבל לעולם דלאו בכלל כסף הוא אלא דדינא הכי הוא דשוה פרוטה הכא הוא כסף והשתא קשה ומנא לן האי סברא, דבשלמא אי הוו בכלל כסף היינו אומרים (שמא) [שמה] שאצטריך לגבי עבד ונזקין היינו משום שהוא גרם או משום שהחמירה התורה לענין מיטב, אבל השתא ליכא למימר הכי דבסברא מנא ליה שיהיה שוה כסף ככסף מאחר שאינו נכנס בכסף, דהא גבי עבד לקמן איצטריך ישיב לומר וגם דהתם איכא טעמא מכל מקום הכא מנא לן, והשתא אתי שפיר דליכא לשנויי דהא באשה שוה כסף הכא הוא בכלל כסף והתם עבד ונזיקין הוי טעמא משום שהוא גרם כו' דהא (בפרוש') [בפרוטה] דמתניתין ליכא למימר הכי דאם כן לימא שוה פרוטה, אלא ודאי דמאי דקאמר בשוה פרוטה רצה לומר דדינא התם הוא ואם כן מנא לן.
ותו כתבו התוספות ויש לומר דילפינן מעבד עברי כו'. אין להקשות דאיכא למפרך מה לעבד שכן גרם, דהא נזיקין תוכיח וכי פרכת מה לנזיקין (ד)אמינא עבד יוכיח ואתיא במה הצד, ומאי דאיכא למימר היכא דילפינן מעבד עברי מקנינו או מיציאתו דהא ישיב ביציאתו הוא דכתיב אבל קנינא מנא לן, וכי תימא דילפינן קנינא מיציאתו אם כן אמאי לא ילף נזיקין מקנינא, וליכא למפרך מה לעבד דין הוא שנקל עליו כדי שלא יטמע, דאדרבא משום הכי הוה לן למימר שלא יהיה קנינא בשוה כסף כדי שלא יטמע בין הגוים ואפילו [הכי] הוי בשוה כסף וכל שכן נזיקין, והאי פירכא דשלא יטמע לבין הגוים לא שייך אלא ביציאה והתם אמרה התוספות, אלא ודאי דתנינא לן דשוה כסף ככסף ואם כן אי קנין העבד עצמו לית לן דשוה [כסף] ככסף היכי יליף קנין האשה.
ויש מפרשים דכי היכי דבעינן למילף קנין דאשה מעבד, קנין דעבד גם כן יליף מיציאתו ואף על פי שלא הזכירוהו וזהו דוחק. ונראה לי דודאי דהואיל ובגרעון כסף דעבד שוה כסף ככסף, הוא הדין בקנינא דהא כתיב ישיב גאולתו מכסף מקנתו, ואפילו הכי איכא למפרך דדין הוא שנקל לומר דשוה כסף ככסף כדי שלא יטמע, רצה לומר שאם לא היה נקנה בשוה כסף גם כשהיה יוצא לא היה יוצא בשוה כסף דלפי קנינו הוא משיב ויוצא, דהא כתיב ישיב מכסף כלומר אותו הדבר אשר נקנה בו ישיב, ואם נקנה בכסף ולא בשוה כסף הכי הוה יציאתו. ותו איכא למידק אי יליף מעבד עברי נילף גם כן כסף ומאי איצטריך גזירה שוה דקיחה קיחה, ונימא הכי מה מצינו בעבד שמועיל בו שטר ומועיל בו כסף ושוה כסף אף אשה שמועיל בה שטר יועיל בה כסף ושוה כסף, וכי תימא דאיכא למפרך כדפריך לקמן מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף, אם כן השתא נמי איכא למפרך מה לעבד דין הוא שיקנה בשוה כסף שכן יוצא בשוה כסף, וכי תימא נזיקין יוכיח, אם כן נילף כסף ומאי פריך בבריתא דליכא הצד השוה, דבשלמא לעיל איכא כסף א"א השתא דבעי למילף כסף ליכא הצד השוה. ותו איכא למידק דנימא דאשה לא מתקדשת בקרקע אלא כשהיה מיטב ונילף מנזיקין דליכא למפרך מידי. ויש לומר דליכא למילף מינה דנימא דעבד עברי יוכיח שנקנה בכסף ובשוה כסף ואין בו דין מיטב. תו איכא למידק במאי דכתבו והא דאיצטריך קרא לפדיון הבן והקדש וכו' ולישתוק מעבד ונזיקין ונילף כלהו מפדיון והקדש. ויש לומר דהוה יליף מהתם מיעוט קרקעות דדיו לבא מן הדין להיות כנדון, ומכל מקום קשה דהשתא דכתוב פדיון ועבד ולא כתיב אשה מה ראית דיליף מעבד נילף מפדיון ואימא דאין אשה נקנית בקרקעות. ויש אומרים דלא ילפינן מפדיון משום דהוו הקדש ופדיון ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, ולא נהירא.
היבמה נקנית בביאה. פירש רש"י ז"ל להיות כאשתו לכל דבר שאם בא לגרשה אח"כ אינה צריכה וכו'. ואיכא למידק אמאי הזכיר רש"י ז"ל בסוף לשונו שהכסף ושטר אינו גומר להיות יורשה ומטמא לה ולא פוטרה מן החליצה וכו', וכ(א)ן נמי אמאי לא הזכיר אלא להצריכה גט, וכי תימא בכלל להיות כאשתו בכל דבר הוו (בל"ה) [כולהו], אם כן אם בא לגרשה נמי לא היה לו להזכיר. ויש לומר דודאי בכלל דבכלל "כל דבר" הוו כלהו, אלא שהוצרך רש"י ז"ל לפרש להצריכה גט משום דאיכא למטעי בלישנא דמתניתין דקתני וקונה את עצמה בחליצה, ולכאורה נראה דהיינו אחר שנקנית בביאה כמו וקונה את עצמה דרישא, לכך כתב רש"י ז"ל דאינו כן דוקונה את עצמה קאי אקודם ביאה אבל אחר ביאה אינה צריכה הימנו חליצה. ואיכא למידק עוד למה ליה לרש"י ז"ל לאשמועינן הכא דכסף ושטר מדרבנן קנו. ויש לומר דהוה אמינא כי היכי דיהא וקונה את עצמה אאחר ביאה כמו רישא, וגם כי היכי דלא תקשי אמאי לא תנא מנינא בסיפא כמו שהקשו התוספות ולמעוטי כסף ושטר, ולהכי הוה אמינא דהוא הדין היבמה נקנית בכסף ושטר ואז ודאי אינה קונה את עצמה אלא בגט, אבל כשנקנית בביאה קונה את עצמה בחליצה אחר ביאה, ומשום הכי קתני דיבמה נקנית בביאה ולא קתני בכסף ושטר משום דקא בעי למתני וקונה את עצמה בחליצה והיינו דוקא אחר ביאה, לכך פירש רש"י ז"ל דצריכה גט וכסף ושטר אין קונין בה. ואפשר לומר דלרש"י ז"ל הוקשה לו אמאי לא תנא מנינא למעוטי כסף ושטר, ותירץ דאי הוה תנא מנינא הוה ממעט להו לגמרי דאפילו מדרבנן לא מהנו, להכי לא תנא מנינא לומר דאף על גב דמדאורייתא ביאה דוקא קני מדרבנן מהני כסף מדרבנן לפוסלה על האחין. לעיל בלשון רש"י ז"ל ראשון ואפשר שרש"י ז"ל הרגיש דלא צריך קנין אלא בדבר שקונה אותה הגוף והכא לא שייך וכן הקונה את עצמה, ופירש רש"י ז"ל דקנין דהכא היינו לענין בעלה כלומר לענין אישות וקונה את עצמה להיות בשטר [ברשותה] להנשא לאחר, ואפשר שפירש כן לומר שקנין זה אינו לכל דבר דהא חופה גומרת, אלא לבעלה כלומר להצריכה גט.
היבמה. כתבו התוספות תימא דלא תני וכו' ויש לומר דבחדא מילתא אין לשנות מנינא ואף על גב דגבי אתרוג שוה לירק בדרך אחד כו'. ליכא למידק מאי כתבו ואף על גב, דבשלמא התם קאמר בסמוך דמלבד שבא למעוטי בא לאשמועינן דדרכיה דאתרוג כירק ומשום הכי תניא מניינא אבל הכא לא, זו אינה קושיא דהכא הכי נמי בא למעוטי חדא מילתא ואפילו הכי לא תני משום דלא שייך, ולקמן נמי לא הוה למתני אף על גב דאשמועינן מילתא. ועוד דלקמן למאי דלא הוה קא סלקא דעתך שבא לאשמועינן דדרכיה דאתרוג כירק לא הוה קשה ליה מידי, ועוד שמה שתרצו התוספות היינו דלא שייך למתני מניינא באחד ואי לא שייך לא הוה ליה למתניה לקמן אף על גב דאשמועינן כו' דהא לא שייך כו'. ומאי דאיכא למידק במה שכתבו ומאחר דלא תנא מנינא דיבמה לא חש לשנות כו' אי נמי וכו', ואיכא למידק לא ימנע או איכא למעוטי מידי או ליכא למעוטי אי איכא היכא כתב דליכא למעוטי ואי ליכא מאי קושיא איכא מעיקרא. ונראה דלעולם דאיכא למעוטי כמו חליפין או חזקה כמשנה שאינו קונה בהם עבד עברי ולהכי הוקשה להם דליתני מניינא, ותרצו דלא איצטריך כלומר אף על גב דאיכא למעוטי לא אצטריך, בשלמא מה שמעט (חייש) [חופה] היינו משום דאיכא למיטעי כדקאמר לקמן, וכן הנהו שהקשה התוספות אמאי לא תנא מניינא ביבמה למעוטינהו בכל אחד כתבו התוספות דאיכא למטעי, בכסף משום דלא נילף קל וחומר מאשה וכן בכולן אבל הכא לא איצטריך, ועוד יש לומר דכל מה שמעט ברישא ודאי דממועט הוא בכל חלוקי המשנה ומאחר דחליפין וחזקה הם ממועטים מרישא לא איצטריך הכא למעוטי מידי, אבל ביבמה הקשו התוספות דבר שלא מעט ברישא כמו כסף ושטר.
גמרא מאי שנא הכא דתני. פירש רש"י ז"ל מאי שנא התם בפרק שני דתנן האיש מקדש בו ובשלוחו ניתני הכא האשה מתקדשת. ואיכא למידק מי אמר לו לרש"י ז"ל שהקושיא היא הכא ואמאי לא יהיה גם כן התם, ואין לומר דאין הכי נמי אלא שרש"י ז"ל תפס זאת משום שהמתרץ תירץ זאת, דאם כן תקשי למתרץ מי אמר לו כן. ונראה לי שרש"י ז"ל הוקשה לו דהכא אי לאו ההוא מהתם ליכא קושיא, אבל הקושיא היא בראותינו ההיא דהאיש מקדש, ואם כן הקושיא הא' היא התם אמאי שנא מהכא ואחר כך נהפוך דנאמר ואם ההיא לישנא עדיפא הכא אמאי תנא נקנית כו', ואם כן תחלה היה לו למקשן להקשות מאי שנא התם ואחר כך מאי שנא הכא, ובשלמא אי היתה ההוא דהאיש מקדש במסכת אחרת היה אפשר לומר שנשנית תחילה קודם מתניתין דהכא והקושיא הא' היא הכא, אבל היא בפרק ב', ותירץ רש"י ז"ל שהטעם שאמר תחילה מאי שנא הכא משום שהקושיא היא הכא לבד ולא התם, ולזה יש שתי הכרחיות חדא הא דאמרן שנית דהתם ודאי ליכא להקשות ולימא האיש קונה דמי אמר לן דמיירי בקנין אשה דהא בו ובשלוחו קתני ותו לא, ומי אמר לן דלא מיירי בקנין קרקע, אלא ודאי דהקושיא היא נתני הכא האשה מתקדשת דלשון קידושין לא שייך אלא באשה. וכי תימא אם כן מאי פריך לקמן דנתני התם האיש קונה, היינו לאחר שתירץ דנקנית הוי לישנא דאורייתא אם כן ליתני התם כו'.
ובפשטא דשמעתתא איכא למידק אמאי לא דייק תחלה לישנא דאשה דליתני הכא האיש קונה, דתחלה מוזכר במתניתין אשה והיה ראוי שיקשה בסדרא דמתניתין, וכי תימא (דאב') [דאמת] שכן הוקשה אלא שהמתרץ לא הבינו, למתרץ קשה אמאי לא הבינו שהיה שואל על ראשון ראשון, וכי תימא שהמתרץ סבר דהא לאו קושיא היא משום דבעי למתני סיפא וקונה כדמשני בסמוך, זה אינו דהשתא נמי איכא אגב כמו שכתבו התוספות בדבור המתחיל הוה מצי לשנויי. ותו איכא למידק אמאי לא הקשה תלמודא קושיא יותר חזקה והיא דליתני האשה נקחת דהוי לישנא דקרא וקשה בין אהנך דהכא ובין ההיא דלקמן, דהא במתניתין כתבו התוספות דנקט האשה בה"א משום דקאי אקרא דכי יקח איש אשה ואם כן ליתני ניקחת כו'. ותו איכא למידק אמאי לא משני אגב סיפא דקתני היבמה קונה, דהתם לא מצי למתני מתקדשת דהא מקודם היא אסורה כהקדש וזקוקה ליבם, ולדברי הר' מנוח קשה האי קושיא. ותו איכא למידק למה צריך לשנויי כל זה לימא דהא דקתני נקנית לישנא דקרא נקט כי יקח וקיחה איקרי קנין דכתיב השדה אשר קנה אברהם אי נמי שדות בכסף יקנו, וכי תימא דבמאי דתרצו התוספות לא קשה מידי דהכא כסף דאשה בעי לאוכוחי והכא נמי קיחה דאשה בעי לאוכוחי, זה אינו חדא דעדיפא הוה להו לתוספות לאקשויי הכי דלא לימא משום דקא בעי למתני כסף [א]לא לימא לישנא דקרא נקט דקיחה אקרי קנין. ועוד דאינו מתורץ במאי דמשנו תוספות דלימא לישנא דקרא נקט דקיחה דאשה אקרי קנין וילפינן משדה וקיחה דשדה אקרי קנין דכתיב השדה אשר קנה אברהם כו'. ותו איכא למידק מאי פריך ונתני התם האיש קונה ומאי קושיא לעולם דלישנא דמקדש עדיפא, והכא דתנא האיש קונה היינו משום דקא בעי מיתני כסף, אבל היכא דלא תני כסף לישנא דמקדש עדיפא. ותו איכא למידק שלכאורה נראה שכשהקשה וליתני הכא האיש קונה לא הוה ידע שנוייא דאגב, דאם כן מאי תקשה מתחלה דלתני האשה מתקדשת אגב סיפא, דהא לדברי התוספות שכתבו הוה מצי, ואם כן לא ידע שנוייא דאגב ותקשו ליה אם כן דלימא האיש לוקח או האשה נקחת דהוי לישנא דקרא טפי, דהשתא ליכא לשנויי אגב כדמשני בעלי התוספות דהא איהו לא הוה ידע שנוייא דאגב דאמרן. ותו איכא למידק אמאי הוצרך לומר האי בעית אימא כיון דעל כרחך אית ליה לאקשויי לשנויי אגב לקושית דלימא האשה נקחת.
ונראה ליישב הסוגיא כולה, ותחלה צריך לעורר בדברי התוספות שכתבו הוה מצי למימר אגב דבעי למתני סיפא כו' ומיהו הר' מנוח אומר. והיה ראוי לומר ותירץ הר' מנוח ולא לשון ומיהו [אומר] הר' מנוח, והיה אפשר לפרש שהוקשה להם מאי פריך אגב דקא בעי למיתני היבמה נקנית (תהא) [תנא] האשה נקנית, ותרצו התוספות דודאי כן הוא אלא דלא ניחא ליה בהאי שנוייא דבלאו הכי הוה מצי למימר (אחד) [אגב], ומיהו הר' מנוח שמתרץ ואומר דלא הוה מצי למימר אגב הא ע"כ הוה מצי ההוא אגב (היכי) [היבמה] והיכי יתישב הר' מנוח ההוא אגב. וקשיא לי דלא הוה להו לעשות הדבור אלא למתרץ ולא למקשה, שהמקשה דילמא דלא הוה אסיק אדעתיה שנוייא דאגב וקשה אם כן הוה ליה לאקשויי דליתני האשה נקחת דהוי לישנא דאורייתא טפי כמו שכתבו התוספות, וכי [תימא] דהכא לא הוה ידע דמשום לישנא דאורייתא בעי לתני (מר) [מה] שתירץ לו כן המתרץ, מכל מקום קשה לקמן כדפריך ונתני הכא האיש קונה הוה ליה לאקשויי דנתנה האשה נקחת. וכי תימא דהוה אסיקנא אדעתיה שנוייא דאגב, אם כן השתא נמי מאי פריך נימא דלא מצי למתני אגב וקונה את עצמה ותרצו התוספות דודאי הוה אסיק אדעתיה שנוייא דאגב ולהכי לא הקשה דליתני האשה נקחת אבל דליתני האשה מתקדשת הוה מצי למימר, אם כן מיהו אומר הר' מנוח שאינו אגב טוב דהוה מצי למתני ונתרת כלומר ואף על גב דאסיק אדעתיה שינוייא דאגב האי אגב לא הוה אסיק אדעתיה כו'.
והשתא אתי שפיר דמשום הכי לא דייק תחלה דליתני האיש קונה דהוה אסיק אדעתיה ההוא אגב דלקמן, ואגב דיבמה לא היה אומר משום שהיה חלוקה אחרת ואינו בחלוקה עצמה, אי נמי משום דשייך למימר בו מתקדשת בביאה דאף על גב דאסורה היא מכל מקום (איכא) [אינה] אסורה כהקדש אלא בלאו דלא תהיה אשת המת החוצה אבל בביאה אסורה כהקדש, והא דלא משני דלישנא דקרא נקט דכתיב כי יקח וקיחה איקרי קנין משום דליכא לאוכוחי משום קרא דקיחה איקרי קנין, דאף על גב דכתיב קח ממני ומוכח מקרא דהשדה אשר קנה אברהם דהוה קנין היינו משום דכסף איקרי קנין וההוא קח קאי אכסף, אבל הכא באשה לא גמרינן אלא דכסף דנגמר בו מגזרה שוה דקיחה קיחה איקרי קנין אבל הקיחה [כ]דקאי, ואף על גב דמלשון נראה דהקיחה בעי למגמר דאיקרי קנין כמו שנפרש, מכל מקום לא קשה דהא דקאמר משום דקא בעי למתני כסף רצה לומר שכונת מתניתין דתנא נקנית היה להודיענו מקום אשר אנו למדין ממנו הכסף הנזכר במשנה (ולהם) [ולהכי] הוצרך לומר משום דקא בעי למתני כסף, והא דפריך וניתני התם האיש קונה היינו משום דהתם נמי מקדש דקאמר רצה לומר בכסף ואם כן לשון קנין הוה ליה למיתני. והא דפריך וליתני הכא האיש קונה, רצה לומר בשלמא מעיקרא הוה קא סלקא דעתך דהא דלא נקט כי התם היינו אגב, אבל השתא דקאמרת דהוי לישנא דאורייתא אין ראוי למנוע מלשנות האיש קונה משום אגב דהא איכא תרי טעמי חדא לישנא דאורייתא ועוד דליתני כי התם, ותירץ שיש גם כן שני טעמים כנגדן ומשום הכי לא תני האיש קונה חדא אגב ועוד דהוה אמינא אפילו בעל כרחה. אבל לפירוש רש"י ז"ל קשיא לי (לפר"שי ז"ל) [שפירש] ומאי שנא התם בפרק שני דתנא האיש מקדש בו ובשלוחו ניתני הכא האשה מתקדשת וכו' דקאמר בפרק שני, דהא ודאי כן הוא, ועוד (שהוא) [שהביא] רש"י מילת בו ובשלוחו שאינה בגמרא, ועוד דקאמר ניתני הכא האשה מתקדשת ומי אמר לו כן דהא לשון מאי שנא משמע דליתני התם כי הכא או הכא כי התם וכי תימא וכן הוא אלא שמפני שהמתרץ לא תירץ אלא להכא, לזה פירש רש"י ז"ל הך והכא, קשה אם כן למתרץ אמאי לא תירץ השנים, וכי תימא דכן הוא אלא דלא שביק לאסוקי זה דוחק. ונראה שרש"י ז"ל משום שהמתרץ לא תירץ אלא לאחר הכריח בלשונו בשתי ראיות דלא מקשה אלא הכא דליתני כי התם הראיה הראשונה היא דהכא ודאי בלא ההיא דהתם ליכא להקשות מידי ואם כן הקושיא הוא אחרי כו' (כל זה כבר הוא כתוב לעיל).
מאי שנא הכא כו'. כתבו התוספות הוה מצי למימר אגב דבעי כו'. כבר פירשנו לעיל בו, ואפשר עוד שהוקשה להם אמאי לא הקשה תלמודא תחלה דליתני האיש קונה כסדרה דמתניתין, ותרצו שהמקשה הזה היה יודע שפיר שנוייא דאגב דהוה מצי למימר ולכן הקשה תחלה דליתני האיש קונה, אבל אם היה מקשה קושיא דליתני דאיש קונה גם כשהיה משני ליה אגב לא הייתה מתורצת קושיא דלתני האשה מקדשת כלל אגב דהא איכא למימר דנתני ונתרת.
משום דקא בעי למתני כסף כו'. כתבו התוספות והכא לא שייך למפרך ותני תרתי אטו חדא דלשון קנין שייך נמי בשטר וביאה. ואיכא למימר שאפילו לא הוו שייכי לא קשה מידי דהא לשון קנין ולשון קידושין שוים הם ואי לא שייך בשטר וביאה לשון קנין גם בלשון קדושין [לא] שייך דמאי שנא זה מזה, ואם כן שפיר קא משני דהא דקתני לשון קנין ולא לשון קדושין משום דכסף שייך בלשון קנין ולא בלשון קדושין דכתיב השדה אשר קנה אברהם אי נמי וכו', ואף על גב דבשטר וביאה הם שוים מכל מקום בכסף עדיף לשון קנין מלשון קדושין ולהכי תנא במתניתין לשון קנין וצריך עיון. ותו כתבו אי נמי בשטר אשכחן לשון קנין דכתיב ואקח את ספר המקנה ואיכא למימר אם כן אמאי לא משני משום דבעי למתני כסף ושטר דקרו קנין, וכי תימא נהי דלגבי (שכר) [שדה] איקרי שטר קנין דהתם (בשכר) [בשדה] דירמיה כתיב אבל גבי אשה מנא לן, אם כן מאי ראיה הביאו התוספות מהתם. ויש לומר דמכל מקום לגלוייא דשייך בשטר לשון קנין מהני כו'.
וכתיב נתתי כסף השדה קח ממני. כתבו התוספות אינו חושש אלא שמוצא לשון קיחה ואם תאמר וכו'. נראה לי שהיה אפשר לפרש שמכח גזרה שוה ההוא כסף דגמרינן משדה דמינן התם בכי יקח והוה ליה כאלו כתיב כי יקח איש כסף לאשה כלומר לקדש אשה, והשתא אם כן קאי כי יקח דהתם אכסף כי הך דהכא, והשתא ליכא להקשות דליתני האשה נקחת לישנא דקרא דהא כי יקח בקרא לא קאי אאשה אלא אכסף, אבל השתא דכתבו התוספות אינו חושש [וכו'] ההוא כי יקח קאי אאשה אם כן אמאי לא קאמר האשה נקחת דהוי טפי לישנא דקרא.
<h2>דף ב:</h2>
אי נמי שדות בכסף יקנו. כתבו התוספות והא דלא מייתי מכסף מקנתו כו'. וקשה א"כ [וכו'] אפשר לפרש דמעיקרא הוה קא סלקא דעתך דהא דהוצרך להביא משדות בכסף יקנו משום דמשדה אשר קנה אברהם איכא למפרך הני מילי גוי דכל קנינו בכסף ולהכי הקונה ממנו בכסף מקרי קנין אבל מישראל לא, ולהכי מייתי משדות בכסף יקנו. וכי האי גוונא כתבו התוספות לקמן [כ"ו ע"א] גבי מתניתין נכסים שיש להם אחריות כו' ובעינן מנא לן ומשני דכתיב שדות בכסף יקנו, וכתבו שם התוספות והא דלא מייתי מעפרון משום דאיכא למימר הני מילי גוי דכל קנינו בכסף, ואם כן להכי לא הוה מצי לאתויי הכא מכסף מקנתו דהא התם בגוי מיירי וכן איתא לקמן, אבל השתא דכתבו התוספות דהא דלא מייתי מכסף מקנתו משום דבעי לאתויי קנין דשדה, אם כן לא הוה ליה לאתויי אלא השדה אשר קנה אברהם לחוד דמיירי בענינא וגם הוי דאורייתא ושדות בכסף יקנו [למה] לי. ואפשר לפרש עוד דמכסף מקנתו הוה מוכח שפיר דהא עבד עברי הוקש לעבריה ועבריה לאשה וכן כתבו התוספות לקמן [ג' ע"א] בד"ה ואשה בפחות משוה פרוטה כו' ואם כן אמאי לא מייתי מכסף מקנתו ותרצו דאין הכי נמי דמצי לאתויי משם אלא דניחא ליה לאתויי קנין דשדה, כלומר דמאחר שהגזירה שוה היא משדה דהוה מצי למילף מכאן, וקשה אם כן הואיל והוה מצי למילף אלא (דלהוכחא) [דלרוחא] דמילתא [יליף] הכא משדה, יותר היה ראוי שיביא פסוק מכסף מקנתו דהוי דאורייתא ואחר כך יביא מפסוק אשר קנה אברהם דהוי שדה לרוחא דמילתא, דהא כיון דבין השתא ובין הוה מייתי ההוא דמכסף מקנתו הוה מוכיח שפיר אלא לרוחא, אם כן יותר ראוי היה שיביא ההוא דתורה, ותרצו דמההיא ליכא למילף מידי ואם כן רצה להביא שדות בכסף יקנו דהוי ראיה עצמית ואף על גב דהוי מנביאים.
ויש מפרשים עוד ומדקדקים אמאי הוצרכו התוספות לומר ואף על גב, דהא בדבור הקודם אמרו דאי לאו דגמרינן משדה ליכא הוכחה לקנין אשה ועל כרחך איצטריך לאתויי משדה, ואם כן אמאי הוצרכו לומר כאן ואף על גב. אלא ודאי שהתוספות הוקשה להם כאן (ור') [ו]יהודה ועוד לקרא, מאחר דאייתי מכסף אשר קנה אברהם דהוי כענין דגזירה שוה וגם הוי מן התורה למה הביא מפסוק שדות בכסף יקנו דהוי מנביאים, ולכן מפרשים דהא דקאמר אי נמי היינו להוכיח אפילו בלא גזירה שוה, כלומר דהואיל ואית לן דאשה נקנית בכסף אפילו לא יהיה מגזירה שוה אלא מויצאה חנם אין כסף כדלקמן או מפסוק אחר נקט מתניתין קנין משום דבכסף שייך לשון קנין, והוקשה להם לפרושם זה אמאי לא מייתי מכסף מקנתו דהוי מן התורה דהא לא בעינן אלא דכסף איקרי קנין באיזה מקום שיהיה, ותרצו דאין הכי נמי אלא שרצו לאתויי קנין דשדה משום דקאי בשדה, והקשו אם כן הוה ליה לאתויי השדה אשר קנה כלומר אם כן דאי נמי דקאמר היינו בלי גזירה שוה שהוא תירוץ בפני עצמו קשה דהוה ליה לאתויי משדה אשר קנה אברהם היינו להוכיח הנתתי כסף השדה קח ממני דאותו קח אקרי קנין, ואחר כך הוה ליה להוכיח דכסף איקרי קנין, ולכן נקט במתניתין האשה נקנית שתירץ דאין הכי נמי דכי מייתי קרא דאשר קנה אברהם הכל מוכיח מניה ותימא אם כן אמאי הוצרך להביא שדות בכסף, משום דמהתם ליכא להוכיח דהוה מצי למימר בשטר או בחזקה. עוד איכא למידק כפי זה הדרך דמעיקרא כי היכי דלא תקשי לן ויהודה ועוד לקרא הייתי מפרש דאם כן היינו בלא גזירה שוה אלא מויצאה חנם אין כסף ואשכחן דכסף איקרי קנין כדאמרן, ומשום דקשה להו לזה הפירוש אמאי לא [מייתי] מכסף מקנתו, והוצרכו לפרש דקאי על גזירה שוה ומשום הכי בעי לאתויי קנין דשדה, וקשה אם כן ויהודה ועוד לקרא הוה ליה לאתויי משדה אשר קנה אברהם לחוד.
ובתוספות איכא למידק היכי כתבו דהוה אמינא דהיינו בחזקה או בשטר דאם כן גזירה שוה למה לי דהא לשטר לא צריך גזירה שוה דאתיא מקל וחומר וליכא למימר (דא"ה) [דהוה אמינא] דגזירה שוה אתיא לחזקה והאשה נקנית בחזקה, דהא שטר נמי כתבו התוספות. ויש אומרים דהאי לאו גזירה שוה היא אלא גלוי מילתא, ולא משמע כן מהתוספות לקמן. ועוד קשה דאמאי לא תרצו כאן התוספות כמו שתרצו לקמן במתניתין דנכסים שיש להם אחריות דכתבו דהא דלא מייתי מהשדה אשר קנה אברהם משום דאיכא למימר הני מילי גוי דכל קנינו בכסף, ושם נמי אמאי לא תרצו דהוה אמינא דהיינו בחזקה או בשטר. ונראה לי דהא דכתבו דהוה אמינא דהיינו בחזקה או בשטר אין החזקה הכוונה אלא אבל בכסף לא קני, דהא ודאי מגזירה שוה מייתינן דכסף מהני באשה וגמרינן משדה, אלא דהוה אמינא דהא דקראו התורה קנין היינו משום שאחר שנתן הכסף עשו שטר או החזיק בו ולכן כתיב אשר קנה אברהם, אבל בכסף לחוד אף על גב דמהני לא מקרי קנין, להכי מייתי שדות בכסף יקנו רצה לומר דכסף אקרי קנין, ומשום הכי לא תרצו התוספות זה התרוץ לקמן דהא התם בעי להוכיח דכסף מהני בשדה ובודאי דזה מפסוק נתתי כסף השדה אתי, ולכן הקשו אמאי לא מייתי משדה דעפרון, והכי נמי לא מצי לתרוצי הני מילי גוי דכל קנינו בכסף, דהא כיון דאית לן מחמת הגזירה שוה דכסף מהני אלא דאיקרי קנין בעינן לאוכוחי, מה לי לענין קריאת קנין גוי או ישראל אחרי שבכל מהני הכסף.
דאסר לה אכולי עלמא כהקדש. כתבו התוספות והרי את מקודשת לי כלומר להיות לי מקודשת וכו'. פירוש שכפי הנראה אינו אוסר אותה לכל העולם אלא לו שהרי אמר הרי את מקודשת לי כו', ותרצו כלומר לי. ואיכא למידק דהיכי כתבו מעיקרא להיות לי ואחר כך כתבו בשבילי, שאם הפירוש להיות לי איך פירשו בשבילי ואם הפירוש הוא בשבילי למה להו לומר (בשבי)לי. ויש מפרשים דלהיות לי רצה לומר בשבילי [ל]היות שלי והיינו בשבילי. ואפשר לפרש שכוונת התוספות לומר שפירוש לי להיות לי או בשבילי ותרתי קאמר וכתבו עוד. ופשטא דמילתא אפשר לפרש שהוקשה להו למה להו לרבנן לתקן לשון דאיכא למטעי שנראה שאוסרה עליו כהקדש, היה להם (ליתן) [לתקן] לשון ברור שהיה מובן בבירור שאוסר אותה לעלמא ומתיר אותה לו, ותרצו התוספות שהטעם שתקנו זה הלשון מפני שכוונו שבפשט הלשון (ידהין) [יכוון] כונה אחרת והוא מיוחדת ומזומנת זו הפשט, ויש גם כן במשמעות דאסר לה אכולי עלמא כהקדש, והוקשה להם עוד מי אמר לו לתלמודא שכונו חכמים לומר דאסר לה אכולי עלמא דלמא לא כונו אלא לומר מזומנת ומיוחדת דהא בטלית זה בדבר אם אמר בלשון הזה לא יועיל והכא ודאי אית לן למימר דטעמא משום שמיחדת אצלו מה שאין בדבר ואם כן לימא דפירוש מקודשת היינו מיוחדת, והיינו דכתבו ומיהו כלומר צריך לדחוקי וכו'. עוד יש לפרש שהוקשה להם מאי בעי תלמודא ומאי נינהו לישנא דרבנן, וכי המקשה לא היה יודע זה והלא בכמה משניות אמרו המקדש את האשה והתם ודאי פרושא שאוסרה כהקדש ואם כן אמאי הוצרך לומר ומאי לישנא דרבנן, ותרצו דמעיקרא הוה סליק אדעתין דפירוש מקודשת היינו כפשט הענין דהיינו מזומנת ומיוחדת, ומיהו כלומר שטעם היות זה פשט המילה יותר מלשון קדש משום הכי אמר כן בטלית וככר אינו מועיל. או אפשר לומר ומיהו משום שהוקשה להם קושיא אחרת והיכי קאמר דהיינו לישנא דרבנן אינו אלא לשון תורה וקודש לשון תורה היא, ותרצו דלישנא דרבנן היינו דמהני מדרבנן ואוסר לה אכולי עלמא, בטלית וככר אינו מועיל וכו' וזה הפירוש נראה לי.
משום דאיכא מיתת הבעל וכו'. איכא למידק דהשתא נמי דקאמר וקונה את עצמה תקשי דלאו היא קונה את עצמה אלא הבעל מקנה לה גט ומן שמיא מקנו לה מיתת הבעל, וכן איכא למידק להאי בעית אימא דקאמר אי תנא קונה הוה אמינא בעל כרחה דאם כן השתא דקאמר וקונה את עצמה (ליכא בקונה) [לימא דקונה] את עצמה בעל כרחה. ויש לומר דהתם ליכא למטעי דהיא קונה את עצמה דהא כתיב ושלחה מביתו ודרשינן לדעתו, אבל בהאיש קונה הוה אמינא בעל כרחה דהא קרא כי יקח כתיב.
אי תנא קונה הוה אמינא בעל כרחה. כתבו התוספות ואף על גב [וכו'] והא דקתני כו'. איכא למידק דיבמה (למה לי) [ליכא למימר] היבם קונה דהא אי תנא הכי [הוה] משמע [דוקא כשדעתו] של יבם ליבם, וזה אינו דהא אפילו בעל כרחו ואנוס מיבם, ולהכי תנא היבמה [נקנית] דהיינו אפילו שלא מדעתו. ויש לומר דמכל מקום כיון דהשתא דתנא היבמה איכא למטעי דמדעתה אין יכול מה באית' למתני תרי ליתני היבם קונה אע"ג דאיכא למתני משום דהוי לשון זכר.
ומאי איריא דתנא ג'. כתבו התוספות פירוש משום דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה. הוקשה להם אמאי לא הקשה מאי שנא הכא דתני ג' ומאי שנא התם במתניתין דתנא שבעה לשון זכר, ותרצו דהכא בלאו ההיא דמהתם קשה דתנא לשון נקבה, אבל בההוא לא קשה דכל התורה בלשון זכר נאמרה.
ואלא הא דתנן בשבעה דרכים כו'. איכא למידק אמאי לא הקשה לו מקרא דכתב ושבעה דרכים ינוסו לפניך דהוי לשון זכר, ואם כן הדרא קושיא לדוכתין ליתני לשון זכר כמו שדבר כל התורה כיון דאיקרי נקבה וזכר. ותו איכא למידק מאי אי הכי דקאמר דהא מעיקרא נמי הוו קשו מתניתין הדדי וקראי הדדי. ויש לומר דמעיקרא לא הוו קשה ליה קראי הדדי משום שכן דרך הכתוב שפעמים אומר בלשון נקבה ופעמים בלשון זכר כמו שכתבו התוספות, ולכן לא הוה קשה אלא מתניתין שהיה ראוי שיאמר לשון זכר, וכשתירץ לו מקרא דוהודעת להם [וכו'] סבר שאלו כונתו לומר שהואיל והתורה כולה נקראת דרך והיא נקבה אם כן כסף ושטר וביאה דגמרינן להו מן התורה נקראו דרכים כמו שהתורה נקראת דרך ונקראו ג' מפני שהם חלוקי התורה והחלקה מתדמה לכל, אבל קרא דבשבעה דרכים ינוסו לא מיירי בתורה ולהכי לא הקשה מקרא, אבל הקשה ממתניתין דזב דהתם נמי הוה ליה למימר בלשון נקבה דהא אלו גם כן הם חלוקי התורה דמבשרו נפקי כדפרש"י ז"ל, ותירץ שכוונתו אינו אלא לומר שכל א' ממשניות נקט ותפס פסוק אחר, והשתא אם כן קשה דהואיל והמשניות הפכו לשון הפסוקים יש בהם טעם וקשה [ליתני] דברים.
ליתני דברים ונתני ג'. פירש רש"י ז"ל כי אורחא דתלמודא. ולכאורה נראה שכונתו לומר דליתני ג' בלשון זכר כי כן דרך התלמוד, וזה אינו דאם כן לעיל דמקשה מאי איריא דתני שלש ליתני שלשה הוה ליה לפרושי הכי. על כן נראה לי שהוקשה לו מאי פריך לקמן ואלא הא דתנן בשבעה דרכים ליתני דברים, דבשלמא הכא דתני ג' לשון נקבה איכא למיפרך וליתני דברים [אבל גבי זב דתני שבעה לשון מאי פריך וליתני דברים] דהא דרכים לשון זכר הוי נמי, ולכך פירש רש"י ז"ל דהכא הא דפריך ליתני דברים היינו משום דאורחא דתלמודא הוא למתני דברים ולא דרכים ולכן לקמן פריך וליתני דברים כי אורחא דתלמודא.
ואלא הא דתנן אתרוג כו'. (איכא למפרך כו') איכא למידק אמאי לא הקשה לעיל מהא למתניתין דתנא ג' דקשו מתניתין אהדדי, דהא ליכא לתרוצי דהכא תנא בלשון זכר משום דגבי זכר קאי דהא אתרוג לא הוי לא זכר ולא נקבה, וכן ההיא דזו אחת מן (הדברים) [הדרכים] ששוו גיטי נשים (בתרא) [דתנא] לשון נקבה קשיא דהך. ויש לומר דההיא דשוו גיטי נשים מיירי בנקבה ולכן נקט לשון נקבה, והא דאתרוג לא צריך למיהב טעמא אמאי נקט לשון זכר דהא כל התורה בלשון זכר נאמרה ולעיל דהוצרך לומר בההיא דבודקין את הזב דבזכר (אתרוג) קאי אגב דק[א]מר במתניתין דקאי באשה דקאמר דההיא דקאי אזכר לרוחא דמילתא. ובפירוש התוספות אתרוג שוה לאילן פירוש לערלה ולרבעי ולשביעית כו' וא"ת השתא כו'. נראה לי דהא דכתבו משמע דרבעי נוהג באתרוג, ולכאורה נראה שכבר היה אפשר לפרש דאתרוג שוה לאילן היינו כרם דכרם אילן הוא, והכוונה שכשם שבכרם אזלינן בתר חנטה כל ענינים אלו כך באתרוג אזלינן בתר חנטה בדינים דשייכי, אבל לעולם דאין רבעי באתרוג ולא בשום אילן אחר לבד מכרם, לכך כתבו השתא משמע דאתרוג רבעי נוהג בו.
ותו כתבו התוספות ויש מפרשים דאפילו מאן דתני כו' ויש נפקותא בדבר. אפשר לפרש שהתוספות הוקשה להם שלכאורה נראה שתירוץ הא' הוא תירוץ טוב וישר ואם כן אמאי דחקו המפרשים לפרש האי פירושא, ותרצו משום (ג') [דלהיש] מפרשים איכא נפקותא לחומרא שבחוץ לארץ נהוג רבעי בכל, אבל לתירוץ ראשונה איכא נפקותא לקולא שלא ינהוג וראוי לפרש הפירוש שיש בו חומרא. ואפשר עוד שלכאורה נראה שהיש מפרשים הוא התירוץ הנכון, דהא לפירוש קמא יש להקשות דמאחר דסתם לן תנא הכא דנוהג בכל אילן אמאי קאמר התם כרם רבעי תנן בכל מקום שאפשר, אדרבה נטע רבעי תנן בכל מקום שאפשר דהא הכא סתם לן רבי דנטע רבעי תנן, ועל כן היה נראה שהתירוץ הב' הוא העיקר, לכן כתבו התוספות שמכל מקום התירוץ הא' הוא המחוור דהא יש נפקותא גדולה ולהוציא דין להפקיר ממון בחוץ לארץ צריך כח גדול ולכן התירוץ הראשון נראה אף על גב דדחיק קצת כדאמרן. או אפשר לפרש שהתרוץ הא' יש דוחק כדאמרן ובתרוץ הב' גם כן יש דוחק, דאם איתא דמדרבנן נוהג בכל אילן אמאי קאמר כרם רבעי תנן לימא דנטע רבעי תנן והאי מדרבנן כמו הכא בהא דאתרוג, לכן כתבו התוספות דאחרי שיש דוחק בהאי תרוצא יש גם כן דוחק בהאי תרוצא, ויש גם כן נפקותא בין שני הפירושים, אין לנו להוציא דין מספק ותרוץ ראשון עיקר או אפשר להפך שיש נפקותא הם דברי היש מפרשים ז"ל לומר שמאחר שיש נפקותא אזלינן לחומרא.
וכתבו עוד והקשה הר' נסים ותירץ וכו'. לכאורה נראה דההיא דמקום שנהגו מיירי כשגדלו רובן בשביעית והכי משמע מדברי התוספות שכתבו וההיא דמקום שנהגו מיירי כשגדלו רובן בשביעית, והכי משמע מדברי התוספות ולא כתבו שחנטו אלא שגדלו. וקשה אם כן דאכתי קשה דהא במוצאי שביעית אינן אסורין אלא מדרבנן הא מדאורייתא שרו ואע"ג שגדלו בשביעית, וטעמא מאי על כרחך אית לן למימר משום דבתר לקיטה אזלינן ולהכי אע"ג שגדלו בשביעית הואיל ונלקטו (בשביעית) [בשמינית] (שדה) [שרי] מדאורייתא, ואם כן בההיא דשביעית כשגדלו בששית ונלקטו בשביעית אמאי מותרין הכא הרי אסורין מדאורייתא דבתר לקיטה אזלינן. תו איכא למידק שכתבו שאותם ספיחי כרוב שגדלו אמהות שאסורין כיון שגדלו בשביעית, והכוונה לדעתי לומר דליכא למיחש ולמגזר בספיחי כרוב אטו אותם שנלקטו בשביעית, דהא אותם שהם גדולים אסורים הם ואותם שהם קטנים ליכא למגזר, דמאן סבר דלמא נלקטה בשביעית דהוא ודאי יאמר דלאו(מ') משל שביעית הם שאם היו של שביעית היו גדולין שדרכן ליגדל מהר, אלא ודאי הואיל וקטנים הם של מוצאי [שביעית] הם ולכן ליכא למגזר. וקשה אם כן שהגדולים שנלקטו בשמינית אמאי אסורין ודאי שהן אסורין מדרבנן, דהא כל שאר ספיחים נמי שנלקטו במוצאי שביעית מדרבנן אסורין היכי קאמר כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב הא מספיחי כרוב נמי גזרינן כשהם גדולים, דאין לומר דדוקא בקטנים מיירי כשגדלו בשביעית היינו שגדלו קצת ולהכי במוצאי שביעית אסורין מדרבנן אבל כשגדלו רובן דהיינו אמהות אסורין מדאורייתא אף על פי שנלקטו במוצאי שביעית דבתר רוב גדולין אזלינן ולא בתר לקיטה, ולהכי כתבו התוספות דכשגדלו אמהות הם של שביעית ואסורין מדאורייתא וכ[ש]לא גדלו הם של מוצאי שביעית ומותרים (דלישנא) [דליכא] למגזר בהון וכו'. ומכל מקום קשיא לי דכתבו התוספות חוץ מספיחי כרוב שהם אסורין לסחורה כדין שביעית, משמע מדבריהם דדוקא לסחורה אסורין כדין שביעית אבל לא לאכילה, אבל לאחר הביעור הוא דאסורין באכילה. וקשה דהא אסורין היינו גזירה אטו אותם שגדלו אמהות בשביעית כדכתבו התוספות דשמא יקח מן העלין האסורין ויאמר מן האמהות לקחתי, ואם כן היה לן לאוסרם באכילה כדין אותם שגדלו אמהות בשביל שהם אסורין באכילה כדכתבו התוספות בתר הכי דס"ל דכ"ע. ויש מקשים עוד אמאי לא אוקי דלעולם אזלינן בתר לקיטה בירק וההיא דכל הספיחים מותרין חוץ מכרוב דאזלינן בתר חנטה (באילן) [כאילן] באילן מפני שדומה לאילן, וההיא דכל הספיחין (מותרין) [אסורין] חוץ מכרוב (דאסורין) [דמותרין] מיירי בספיחי ששית שנלקטו בשביעית ואזלינן בתר לקיטה ואסורין חוץ מספיחי כרוב דאזלינן בתר חנטה (ואסורין) [ומותרין] ויפה כתב רש"י ז"ל. ויש לומר דזה אינו דהא מנא לן לחלוקי כרוב משאר ירקות מאחר דמן התורה אזלינן בתר לקיטה.
<h2>דף ג.</h2>
מה ירק דרכו לגדל על מים. כתבו התוספות ואם תאמר אמאי לא חשיב ששוה לירק בשני דרכים כגון לענין פיאה. ואיכא למידק דבמה שתרצו קודם לזה הוא מתורץ, דלא תני אלא מה שהוא שוה לאילן לילך בתר חנטה ולירק בתר לקיטה, רצה לומר שאוסרו באה כשילקטו, מה שאין כן בפיאה דלא שייך. ויש לומר דהכא נמי שייך לקיטה דלא מחייב אתרוג בפאה משום דאין לקיטתו כאחת. אבל אכתי קשה חדא דהיכי מצי למימר שוה לירק בפיאה דהא ירק טעמא [דאינו] מחייבת בפאה היינו משום דאינו דבר המתקיים ולא הוי משום לקיטה, והכא לא תני אלא מה שהוא לענין לקיטה, ועוד דהיכי כתבו ומהאי טעמא לא תני בכורים דהא בכורים לא גמרינן ביהו לא כתב לא בתר לקיטה ולא בתר חנטה ובלאו האי טעמא לא הוה תני להו דהא הכא לא תני אלא הדבר השוה לענין חנטה ולענין לקיטה.
לא לחיה ולא לבהמה. כתבו התוספות פירוש לענין הרבעה כו' הקשה הר' אליעזר וכו'. איכא למידק אם הוא תנא מאי פריך ליה מהא ואם הוא אמורא מאי משני דאתיא כמאן דאמר כו' אכתי תקשי לההוא אמורא. ועוד דלא הוה ליה למימר אלא ויש לומר דלא אתיא כוותיה. ונראה הכי פרושה בפרק אותו ואת בנו [חולין פ' ע"א] איכא פלוגתא דתנאי חד אמר בריה בפני עצמה ולא הכריעו בו אי חיה אי בהמה וחד אמר זה הבא מן התיש ומן הצביה, ואם כן רש"י ז"ל שפירש דמספקא לן אי חיה אי בהמה היינו למאן דאמר בריה בפני עצמה, והקשה הר' אליעזר דמתניתין לא מתוקמה כההוא תנא אלא כההוא דסבר זה הבא מן התיש ומן הצביה והספק (אותו) [אינו] אותו שפרש"י ז"ל אלא אי חוששין לזרע האב אי לא.
מנינא דסיפא למעוטי מאי וכו'. איכא למידק בלאו מנינא נמי הוה ממעטינן גט, דאי לאו הכי אמאי לא תנא גט אלא ודאי דאין יוצאת אלא בחליצה ומיתת היבם וכי תימא תנא ושייר מאי שייר. ויש לומר דשייר כסף דהוה אמינא דיוצאת בכסף והשתא דתנא מנינא ממעט נמי כסף והוא הדין דהוה מצי למימר למעוטי כסף וחדא מניהו נקט.
ואשה בפחות משוה פרוטה וכו'. כתבו התוספות בסוף דבריהם וא"ת אם כן כיון דפשיטא לן דאשה כו'. ואיכא למידק דילמא להכי איצטריך מכסף מקנתו דאי לא תימא הכי הוה אמינא דגוי אינו קונה בחליפין שום דבר ואיצטריך מכסף מקנתו לדיוקא דדוקא עבד אינו קונה בחליפין אבל תבואה וכלים קונה כו'. ויש לומר דליכא למימר הכי דהא איצטריך דאיך גלי לן קרא זה באומרו מכסף, דאדרבא משם משמע בכסף קונה ולא בחליפין בשום דבר והוה אמינא דלהכי אתא לגלויי לן דנילף מעבד, וכשם שעבד אינו נקנה לגוי בחליפין כן כל הדברים, אלא ודאי על כרחך אית לן למימר דמסברא אית לן דקונה בשאר דברים ולא איצטריך קרא להכי. ותו איכא למידק דאי לאו מכסף מקנתו לגלויי הוה אמינא דעבד נקנה בחליפין וכיון דעבד נקנה על כרחין הוה אמינא אם כן האשה נקנית בחליפין דהא עבד הוקש לאמה ואמה לאשה, ולהכי איצטריך מכסף מקנתו לגלויי לן דעבד אינו נקנה בחליפין וילפינן מיניה גוי כו'. ויש לומר דאי לאו דאית לן מסברא דאשה אינה נקנית בחליפין מהיקשא ליכא למילף [דהא] דאתקש היינו אמה לאשה אבל לא הוקשה אשה לאמה דאם אחרת יקח לו דכתב הקישה הכתוב לאחרת, ואף על גב דאין הקש למחצה היינו היכי דכתיבי שוין כמו ההוא העברי או העבריה ודוחק וצריך לעיין.
<h2>דף ג:</h2>
ומה יבמה כו'. איכא למימר דיו אריש דינא מהיכא קא מייתית לה מהיבמה מה יבמה אין חליצה מועיל בה אלא קודם ולא אחר ביאה אף אשה נמי קודם ביאה. וכי תימא קודם [ביאה] הוא דבעי למילף אבל ודאי דלאחר ביאה לא יועיל חליצה, אם כן לימא [אשה] תוכיח כלומר אשה שנבעלה תוכיח שיוצאת בגט ואינה יוצאת בחליצה כו'. ויש לומר דיבמה אחר ביאה בעי למילף שגם היא נקראת אשה והכי פירושו ומה יבמה שאינה יוצאה בגט קודם ביאה יוצאה בחליצה קודם ביאה, אחר ביאה שנקראת אשה שיוצאה בגט אינו דין שיוצאה בחליצה. ומכל מקום קשיא לי באמה העבריה שהקשו התוספות דתיתי מהאי קל וחומר גופה דהתם ודאי ליכא למימר ולתרץ כדתרצנא הכא גבי אשה דהתם ליכא למימר דביבמה גופיה קא יליף דהא אמה אשה אחרת היא וקשה אם כן נימא דיו כדאמרן. ותו איכא למידק בדברי התוספות היכי כתבו דתיתי אמה העבריה מהאי קל וחומר הא על כרחין ליכא למימר הכי דהא אמה העבריה הוקשה לעברי דכתיב העברי או העבריה ועבד אינו יוצא בחליצה דהא ליכא למילף על כרחין מיבמה דמה ליבמה שכן יוצאה במיתת (האדון) [היבם] מה שאין כן בעבד עברי [שאינו יוצא במיתת האדון], אם כן עבד ודאי אינו יוצא בחליצה ואמה העבריה הוקשה לעבד. ואין לומר ריבוי קנינים ילפינן ולא מיעוט יציאות כמו שכתבו התוספות בדבור הקודם, דהיינו דוקא בההוא היקש דאם אחרת יקח לו דכתיב בין קנין, אבל בהיקשה דעברי או העבריה אמרינן מיעוט יציאות וכן כתבו התוספות לקמן [י"ד ע"ב] גבי עבד עברי נקנה בכסף ובעי תלמודא מוכר עצמו מנא לן, דכתבו שם התוספות ויש לומר דהיקשא דעברי לעבריה איצטריך למימר מה עבריה אינה יוצאה בראשי אברים כו', וכי תימא דאדרבה הוה יליף עבריה מקל וחומר ואחר כך הוה יליף שעבד יוצא בחליצה מכח הקישא, זה אינו דהא כל היכא דאיכא לאקושי לחומרא ולקולא לחומרא מקשינן וחומרא הוי שלא יצא בחליצה. ויש לומר דודאי היכא דלא איצטריך היקשא, מבטלינן קל וחומר ונקיים הקישא אבל היכא דאיכא דרשא למדרש היקישא כדכתבו התוספות לקיים הא ונקיים הקל וחומר ולהכי הקשה דתיתי אמה מקל וחומר.
ותו איכא למידק מאי תרצו דאשה תוכיח דאתו תיקשי ההעברי הקל וחומר מנושאים וליכא למפרך מידי ונימא הכי, ומה גט שאינו מוציא ביבמה מוציא באשה (דאמר) כסף יוכיח שאינו מוציאה באשה ומוציאה באמה אף אני אביא חליצה, מה לכסף שכן מוציאה בשפחה כנענית תאמר בחליצה שאין מוציאה כו' מיתת האדון תוכיח שאינו מוציאה בשפחה ומוציאה באמה אף אני אביא חליצה וכן מה למיתה שמוציאה באשה נאמר כסף יוכיח וחזר הדין. ויש לומר דאיכא למיפרך אריש דינא מה לגט שכן מכניס ולכך מוציא תאמר בחליצה שאינה מכניס לא יוציא. ותו איכא למידק דאכתי ניליף אמה עבריה מקל וחומר ולימא הכי ומה יבמה שאינה יוצאה וכו' כדאמרן יוצאה בחליצה אמה שיוצאה אינה דין שיוצאה בחליצה השתא ליכא למפרך מידי. ויש לומר דהשתא דתרצו התוספות דנעביד תוכיח מאשה ומשפחה ליכא למילף שיוצאה בחליצה דהא עבריה הוקשה לנרצע כתיב ואף לאמתך תעשה כן כדאמרינן לקמן [י"ז ע"ב], ונרצע ליכא למימר שיוצא בחליצה השתא דכתבו התוספות דנעשה יוכיח מאשה ומשפחה, דהא כי קאמר ומה יבמה שאינה יוצאה [בגט יוצאה] בחליצה [איכא] למפרך עבד עברי תוכיח שיוצאה ביובל ואינו דין שיהא בחליצה איכא גופה נילף עבד עברי לא מצי למילף דאיכא למפרך מה ליבמה שכן יוצאה במיתת האדון וכו', וכי תימא אם כן היכי נימא עבד עברי תוכיח לעבד עברי תוכיח שכן אינה יוצאה במיתת האדון מה שאין כן בנרצע כו'. ויש לומר דאיכא למימר איכא אשה תוכיח שיוצאה במיתה ואינה יוצאה בחליצה, ואם כן שעשו קל וחומר תוכיח מאשה וכו' נרצע אינו יוצא בחליצה ואמה הוקשה לנרצע אבל מעיקרא כשהקשו התוספות ה"א דנרצע נמי תיתי בקל וחומר ודוק. ובפשטא דשמעתתא איכא למידק דאמאי איצטריך ספר כריתות [ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה] דהא לקמן [י"ד ע"א] קאמר דאיצטריך קרא למימר לה או נעלו ביבמה כי היכי דלא נעשה קל וחומר ומה אשה שאינה יוצאה בחליצה יוצאת בגט יבמה כו', ומדאיצטריך קרא להכי משמע דאשה אינה יוצאה בחליצה דאי יוצאה אמאי איצטריך (כבא) או נעלו הא ליכא קל וחומר, אלא ודאי דאינה יוצאה כו', ויש לומר דכל היכא דאיכא תרי קולי דאמרו דסתרן אהדדי כי הכא וההוא דלקמן הוי מה מצינו, וכן כתבו התוספות בפרקא קמא דחולין עגלה כעריפה כהני דהכא גמיר במה מצינו, ואם כן אפילו שאשה יוצאה בחליצה א"ל במה מצינו.
מנא לן דמקניא בכסף וכסף דאבוה הוא. פירש רש"י ז"ל מנא לן הנך תרתי דמקניא בכסף כדקתני במתניתין וכו'. לכאורה קשה לא ימנע או אית ליה דאביה יכול לקבל קדושיה מעיקרא או לא אית ליה (דאמה) [דאביה] מקבל קדושיה אם כן כסף נמי ודאי בדידיה הוא דהשתא אביה מקבל קדושיה והיא שקלה כספה, וכי תימא דהא נמי בעי מנא לן דאביה מקבל קדושיה דהא זה תלוי בזה ואי כסף דידיה הוא מקבל, אכתי קשה שהיה ראוי שישאל תחלה מנא ליה דאביה מקבל קדושיה שהוא קודם לשאלת למי הוי הכסף. ולכן היה אפשר לפרש דהאי זכאי בבתו בקדושיה היינו שיכול לקבל קדושיה וגם זכאי בכסף שטר וביאה, והשתא תלתא [בעי] מעיקרא בעי מנא לן [דמקניא בכסף] ואחר כך מנא לן דמקניא באותו כסף שקבל אב וגם מנא לן דהוי דאב, והוה ניחא דמעיקרא אמר בכסף מנא לן וחזר תלמודא ואמר מנא לן דמקניה בכסף וכסף דאביה הוא, לכך פירש רש"י ז"ל דאב זכאי בבתו שהכסף יהיה שלו מנא לן הנך תרתי.
ואימא לדידה. כתבו התוספות ואם תאמר הא על כרחך לא איצטריך קרא וכו'. ויש לומר דמכל מקום מיתורא לא גמר שהם של אב וכו' דלקמן במסקנא כו'. כוונת התוספות לומר דאף על גב דלקמן אמרינן אי כתיב כי יקח ולא כתיב אין כסף הוה אמינא לדידה להכי כתב אין כסף יכול משמע דהיינו מיתורא, להכי כתבו דלקמן עם המסקנא דהכא דקאמר יציאה דכוותה קא ממעט אמרינן דצריכא דהשתא הוי משמעות ויתור. והכי פירשו התוספות בהדיא בכתובות פרק אלו נערות כו'. איכא למידק היכי כתבו דמיתורא לא הוה אמרינן שהם של אב ואמאי הא כלהו דרשינן יתורא הוו אף על גב דלאו משמעות נינהו וכי הוי מיותר אפילו באם אינו ענין דרשינן. ונראה לי דלקמן קאמר דהך דרשא דהכא הוי יו"ד של אין כסף דלכתוב אן כסף, ויתור כי האי אי איכא משמעות דרשינן אי ליכא משמעות לא דרשינן.
השתא אביה מקבל קדושיה כו'. איכא למידק השתא אמאי איצטריך ויצאה חנם דהא דמקדשה בכסף נפקא מקיחה קיחה ומקל וחמר אמרינן דהוו של אב וכו'. ויש לומר שהמקשה הקשה ואימא לדידה ויתורא כי האי לא דרשינן כמו שפירש והמתרץ תירץ לדידי דרשי האי יתורא (א"ל) [אלא] לדידך דאינו יתור עבדינן קל וחומר השתא אביה מקבל קדושיה כו', ומעיקרא שתירץ מויצאה חנם סבר דמדאיצטריך קרא שמע מינה דהקל וחומר אינו מעליא.
ואימא הני מילי קטנה כו'. איכא למידק במה שכתבו התוספות ואם תאמר הא לקטנה לא איצטריך קרא ומאי קושיא הא על כרחין כפי המסקנא בין המקשה ובין המתרץ סבירא להו דאת בתי נתתי אתיא לשום דרשא, וכיון דלפי המסקנא הכי הוא אם כן השתא נמי אף על גב דלקטנה לא אצטריך קרא איצטריך לשום דרשא וצריך לעיין. ותו איכא למידק לא ימנע או בקל וחומר דהשתא זבוני מזבין לה מפקינן שאביה מקבל קדושיה או לא מפקינן, אף לפי תירוץ התוספות אי מפקינן דהשתא זבוני מזבין לא כל שכן שיכול לקדשה ולא גרע קנין דאישות מקנין דעבדות, אם כן אפילו לפי תרוץ התוספות לא איצטריך קרא דאת בתי נתתי לכסף קדושיה דכיון דאביה מקבל קדושיה משום דאיכא למימר הוא שקיל כספא, ואם כן אמאי איצטריך קרא לקטנה, וכי תימא דלא מפקינן מקל וחומר דמצי לקבל קדושיה משום דאיכא למימר לזבוני הוא דמצי משום דלא אסר לה אלא עד נערות אבל קנין דאשות דאסר לה לעולם לא מצי, אם כן קשה מאי הקשו התוספות דלקטנה לא איצטריך קרא הא על כרחין איצטריך לומר שאביה מקבל קדושיה דאי לא קנה הוה אמינא שקדושי האב אינן קדושין. ויש לומר דהא נמי הקשו התוספות לומר דכיון דמקל וחומר נפק לן דכסף קדושיה הוי דאב זכאי שאביה מקבל קדושיה בלאו קשיא דהשתא אביה שוקל כסף קדושיה והיא מקבל כספה. עוד יש לומר דמעיקרא קא סלקא דעתך דתוספות דמקל וחומר ילפינן דאביה מקבל קדושיה, ואף על גב (דאמדירה) [דהמכירה] היא עד נערות וכסף קדושיה היא לעולם ואם כן מקל וחומר ילפינן דאביה מקבל קדושין שיכול וילפינן נמי שהכסף שלו, ותרצו דמקל וחומר ליכא למילף שום מהם דהא דיכול ליעדה היינו בכסף שנמכרת דהוי גזרת הכתוב כמו שכתבו התוספות בכתובות. תו איכא למידק בתוספות דלמא דקרא אתי לומר שאביה יכול לממסרה לחופה ואפילו נערה כמו שכתבו התוספות בסוף דבריהם, דעל כרחך מסירת החופה היה בנערות ואם כן ליכא דלהכי אתא. ויש לומר דמאי דאוקי קרא בכל נתינות אפילו מסירת חופה היינו לבתר דקים לן דאבי נערה מקבל קדושיה והכסף שלו, דהתם אמרינן דלא אפשר לומר דמסירתה היתה בקטנות, אבל השתא דלא קים לן אכתי שאבי נערה יכול לקדשה ושהכסף הוא שלו לממסרה לחופה נמי אינו יכול לקדשה. ולהכי כתבו התוספות דמאחר דנערה לית לן שאביה יכול לקדשה ולא לממסרה לחופה אם כן קרא לקטנה לא איצטריך. וכתבו עוד ואם תאמר הא אמרינן בפרק נערה כו' ומאי ראיה אימא הני מילי קטנה כו', אין להקשות דעל כרחך מיירי בנערה דהא לקטנה לא איצטריך דהשתא זבוני מזבין לה, דהא התם הגמרא אכתי לא ידע קל וחומר ובתר הכי הוא דקאמר הקל וחומר.
אמר קרא בנעוריה בית אביה. איכא למידק אם כן קרא דאת בתי נתתי למה לי, אפילו לקטנה לא איצטריך, ועוד דהיה לו לומר אלא הואיל והדר ביה. ויש לומר דהשתא דקיימא לן מקרא דבנעוריה שכסף הוא של אב, סברא הוא שאבי הנערה מקבל גם כן קדושיה וקרא דאת בתי נתתי להכי הוא דאתא, ולא נאמר דמיירי דוקא בקטנה הואיל ואית לן דאפילו בנערה הכסף שלו.
ואלא הא דאמר רב הונא. איכא למידק לא ימנע או קרא הוי מיותר לדרוש כל שבח נעורים לאביה או לגופיה איצטריך לומר שהאב מפר דוקא (כשיהבית) [כשהיא בבית] אביה אבל נתארסה לא, אי הוי מיותר על כרחין איצטריך למדרשה ואי לא הוי מיותר דלגופיה איצטריך ואין לדרוש מיניה. יש לומר דאף על גב דלגופיה איצטריך מכל מקום משנה שאמרה בית אביה ולא קאמר בבית אביה שמע מינה שדרשינן כל שבח נעורים לאביה, ולהכי הקשה לו דזה אינו דהא רב הונא אמאי איצטריך לאמה. עוד י"ל דלהכי הקשה לו מרב הונא משום שאפשר שכוונת המתרץ לומר דאף על גב דלגופיה איצטריך ילפינן מהפרת נדרים, ולהכי הקשה והא רב הונא כו', וכי תימא לרב הונא נמי תקשי דנילף מינה כו'.
וכי תימא נילף מינה כו'. פירש רש"י ז"ל וכי תימא נילף ממון מנדרים כו' אחר כך פירש וכי תימא נילף כסף קדושין כו'. איכא למידק מאי שנא שמעיקרא פירש ממון מנדרים ואחר כך פירש כסף קדושיה מקנס. ואפשר לפרש שמעיקרא כיון שהביא מרב הונא והקשה אי איתא נילף מהתם השתא דפריך וכי תימא נילף הקשה לו רש"י ז"ל ממון מנדרים, כלומר בין מעשה ידיה ובין קדושין דאכולהו פריך, אבל כשאמר ונילף מקנסא לא מצי למפרך אמעשה ידיה דקנסא לא טרחא בהו אבל מעשה ידיה טרחא בהו כדקאמר לקמן, אבל לעיל גבי נדרים היא דומיא דמעשה ידיה דעל ידה קאתו והיה ראוי שלא יהיה (לבעל) [לאב] רשות בה ולכן לעיל פירש ממון מנדרים דהיא בין מעשה ידיה ובין קדושין אבל הכא פירש דוקא קדושיה.
וכי תימא נילף מבושת ופגם. פירש רש"י ז"ל דקיימא לן בכתובות [מ' ע"ב] שהמאנס נותן בושת ופגם. כדפירש לעיל גבי קנס שפירש שאונסה ופתויה לאביה דהכא הוה ליה לפרש גם כן בושת ופגם של מפתה. ונפרש לפירוש התוספות דבעי למילף קדושי דעל ידי עצמה מצי למילף ממפתה שהוא על ידי [עצמה]. ויש לומר דבשלמא קנס כתיבי בקרא בין באונס ובין במפתה ולהכי פירש רש"י ז"ל גבי קנס תרויהו, אבל בשת ופגם נפקא מתחת אשר ענה דכתיב גבי אונס ומשם אנו למדין מפתה, ולהכי פירש רש"י ז"ל אונס דהוי המלמד וכן פירשו התוספות בכתובת.
שאני בושת ופגם דאבוה שייך וכו'. איכא למידק דאכתי תיקשי דנילף מצער דהוי דאבוה כדאמרינן בכתובות, והתם ליכא למימר דהכא [אבוה] שייך בגוייהו דהא אינו מחסרו ממון בשביל כך דהוי צער חבטה או צער של פסוק רגלים כו'. ויש לומר דלא ידעינן דהוי צער של אביה אלא לבתר דילפינן קדושין מהכא. ותו איכא למידק דאכתי חדא מתרתי נילף קדושין מבושת ופגם ומעשה ידיה, דכי פרכת מה לבושת ופגם דאביה שייך בגוייהו מעשה ידיה תוכיח, וכי פרכת מה למעשה ידיה דקא מתזנה מיניה אמרינן בושת ופגם תוכיח וחזר הדין כו'. ויש לומר איכא למפרך מה להצד השוה שכן באין מגופה דמעשה ידיה זה על יד גופה וכן בושת ופגם, ופירכא כל דהו פרכינן למה הצד. וכתבו התוספות תימא היכי בעי למימר נילף קדושין מבושת ופגם הא בושת ופגם גופיה וכו' וכי תימא דנפקא מינה מיהא אי בעי מוסר לה כשהיא קטנה. ואיכא למידק דאם כן אמאי בעי למילף הכא מבושת ופגם נילף קדושין עצמן מקדושי קטנה ונימא אי בעי מקדש לה כשהיא קטנה ואותו כסף היה שלו והיו עומדין לה אותם קדושין שהוא לעלמא גם בנערות, גם קדושי נערות יהיו שלו כו'. ויש לומר דבשלמא בושת ופגם דין הוא שיהיה של אב אף בנערות, דהא מה שלא מסרה בקטנות למנוול היינו כדי שלא לביישה ולכך דין הוא השתא שבא זה וביישה שיהיו שלו, אבל אב איהו דאפסיד אנפשיה שלא קדשה מעודה קטנה. עוד יש לומר דבקדושין לא נאמר שימשיך כח האב עד נערות דהא בקטנה שיכול לקדשה והכסף (שלא) [שלו] לאו משום כח האב הוא אלא משום גריעותא דקטנה דלית לה יד, אבל בבושת ופגם ליכא למימר הכי דהא מצינו דחבלות דעלמא יעשה (לעם שעלה) [להם סגולה] כדאיתא בפרק החובל [פ"ז ע"ב] ואם כן הא דבשת ופגם דבעילה הוי של אב היינו משום כח האב וראוי הוא שימשך כחו עד נערה וזה עיקר, והכי כתבו התוספות בכתובות בסוגיא דהאב זכאי בבתו כו'.
<h2>דף ד.</h2>
יציאה דכוותה קא ממעט. כתבו התוספות פירש רבנו חננאל יציאת אמה העבריה מאדון שהיא עת נעורים. ואיכא למידק דאכתי תיקשו ואיכא לבידנא ונראה לי דלר"ח הוקשה לו היכי קאמר יציאה דכוותה הוה ליה למימר נתינה דכוותה כו'. וגם מה שהקשו התוספות לעיל [ג' ע"ב ד"ה ואימא ה"מ] דאת בתי נתתי על כרחין מיירי בנערה, ולכן היה מפרש דלעיל שתירץ השתא אביה מקבל קדושיה היינו דאחרי דאית לן קרא דויצאה חנם מיותר מהני הקל וחומר לומר השתא אביה מקבל קדושיה והיא שקלה כספא, אבל ודאי אי לאו קרא אמינא דאמאי דזכי ליה רחמנא היינו שיכול לקדשה וכל הכסף שלה וקרא נמי איכא למימר דלהוי לדידה מאחר דליכא משמעות אבל שניהם מהני, ופריך ואימא דהני מילי קטנה כלומר לאב קטנה איכא למימר דמהני קרא וקל וחומר משום שאין לה יד כלל בין יש לה אב ובין אין לה אב, אבל גבי נערה מאחר שיש לה יד כשאין לה אב איכא למימר שהיא יכולה לקדש עצמה והכסף שלה, וגם כשקדשה אביה אף על גב דהוו קדושין הכסף שלה [אף] דיש לה (ה)אב, וקרא דויצאה חנם היינו בקטנה, ותירץ יציאה דכוותה דמה התם עת נעורים אף הכא עת נעורים.
זרע פסול מנין. כתבו התוספות אומר ר"י כו'. נראה לי [דהוקשה] להם מאחר דלזרע זרעה לא איצטריך [קרא] א"כ אמאי הו[ז]כר בברייתא ותירץ כו' דהיינו לגלויי אזרע פסול דקאי אזרע זרעה.
ואיצטריך למכתב (בתי) איכא למידק לפי מאי דפירשו התוספות לעיל [ג' ע"ב ד"ה וכ"ת] דקדושין דעל ידי עצמה בעי למילף כו', קשה אם כן דלישתוק מויצאה חנם ותיתי חדא מתרתי, דכי פרכת מה למעשה ידיה שכן מתזנה מנייהו איכא למימר קדושין דעל ידי אביה תוכיח דלא מתזנה מניהו והוו דאביה, וכי פרכת מה לקדושין שכן על ידי אביה אמרינן מעשה ידיה יוכיח.
